לאומי קארד בע"מ נ' ניצה רופא

פסק דין

לפני תביעה בסדר דין מהיר, על סך 34,477 ₪, בגין יתרת חוב שחייבת הנתבעת לתובעת בגין עסקאות שבוצעו בכרטיס האשראי של הנתבעת, אשר הונפק לה על ידי התובעת. מדובר בתשלומים שבוצעו דרך האינטרנט לבית עסק שמנהל אתר אינטרנטי להימורים.

תמצית התביעה

התובעת טוענת שהנתבעת חתמה על טופס לקבלת כרטיס ויזה, אשר מונפק על ידי התובעת. הנתבעת נותרה חייבת את סכום התביעה, כתוצאה משימוש בכרטיס. מדובר בעסקאות שבוצעו בתקופה 16.3.06 ועד ליום 10.4.06. עוד טוענת התובעת כי הנתבעת הגישה תביעה נגד התובעת בבית משפט לתביעות קטנות, בגין חלק גדול מהסכום הנתבע על ידי התובעת בתביעה דנן. בית המשפט לתביעות קטנות דחה את התביעה וגם בקשת רשות הערעור שהוגש נדחתה.

תמצית ההגנה

הנתבעת טוענת שהיא לא ביצעה את העסקאות נשוא התביעה. הנתבעת הכחישה את העסקאות וטענה כי מדובר בשימוש לרעה שנעשה בכרטיס, כמוגדר בחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו- 1986 (להלן: "החוק"). כמו כן, טוענת הנתבעת כי, התביעה בבית משפט לתביעות קטנות לא הוגשה על ידה בגין אותו החוב שנתבע ממנו בתביעה הנוכחית, אלא בגין סכום אחר. בית המשפט לתביעות קטנות אינו כפוף לדיני הראיות ועל כן החלטתו לא יכולה להוות מעשה בית דין ביחס לחוב הנתבע על ידי התובעת בתיק דנן.

דיון

תביעה זו הוגשה בתחילה כתביעה על סכום קצוב בהוצאה לפועל. הנתבעת הגישה התנגדות. ניתנה רשות להגן. סעיף 11 לכתב התביעה, שבו טענה התובעת לכך שחלק גדול מסכום התביעה נידון בבית המשפט לתביעות קטנות, נמחק מהתביעה לבקשת בא כוח התובעת.

התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית של נציגתה, הגב' ורד פטל שטרית. הנתבעת הגישה תצהיר עדות ראשית שלה. לאחר הישיבה המקדמית האחרונה שהתקיימה בתיק, הנתבעת הגישה תצהיר משלים וצירפה תצהיר מטעם בנה, מר טל רופא.

ביום 8.7.10, התקיימה ישיבת הוכחות לפני. שמעתי את עדותה וחקירתה של נציגת התובעת, הגב' נעמה יהב, אשר העידה במקומה של הגב' שטרית וזאת בהסכמת הצדדים, כאשר התצהיר של הגב' שטרית הפך למעשה לתצהירה של הגב' יהב. כמו כן, שמעתי את עדותה וחקירתה של הנתבעת. ב"כ התובעת ויתר מיוזמתו על חקירתו של טל רופא.

בתיק זה, עלי להכריע בשתי שאלות עיקריות. השאלה הראשונה הינה, האם נעשה שימוש לרעה בכרטיס של הנתבעת כהגדרת מונח זה בחוק, באופן שפוטר את הנתבעת מלשלם סכום כלשהו בגין התביעה או לכל היותר מחייב אותה בתשלומים המינימאליים שקבועים בעניין זה בחוק. השאלה השנייה הנה האם, בהנחה שנעשה שימוש לרעה, חלים מי מהחריגים הקבועים בחוק ואשר מחייבים את הלקוח בתשלום בגין העסקאות, גם אם עסקאות אלה נעשו על ידי אדם אחר.

שימוש לרעה

חוק כרטיסי חיוב מגדיר בסעיף 5 א', "שימוש לרעה" כדלקמן: "שימוש בכרטיס חיוב בידי מי שאינו זכאי לכך, לפי חוזה כרטיס חיוב, בדרך של רכישת נכסים או משיכת כסף, ובכרטיס תשלום – גם טעינתו".

סעיף 5 ב' לחוק קובע כי "הלקוח לא יהיה אחראי בשום מקרה לשימוש לרעה שנעשה אחרי שנמסרה הודעה". לגבי אחריות הלקוח לשימוש לרעה לפני שניתנה הודעה על ידי הלקוח, סעיף 5 ג' קובע סכומים מקסימאליים ונמוכים יחסית, שיהיה על הלקוח לשלם בגין העסקאות שבוצעו עקב שימוש לרעה.

הנטל להוכיח כי נעשה שימוש לרעה חל על הנתבעת כמי שטוענת טענה זו. במקרה הנוכחי, הנתבעת מסתמכת על ההכחשה של העסקאות אשר באה לידי ביטוי במסמך שעליו חתמה ואשר כותרתו: "הצהרה בדבר שימוש לרעה", ואשר נחתם על ידה ביום 23.4.06 (נספח ח' לתצהיר התובעת). כמו כן, מסתמכת הנתבעת על האמור בתצהירה, שם הכחישה את ביצוע העסקאות.

התובעת מנגד, לא הוכיחה וגם לא פעלה למעשה, כדי להוכיח שהעסקאות נשוא התביעה בוצעו על ידי הנתבעת. כעולה מתצהיר העדות של התובעת, גרסת התובעת בעניין זה, הינה למעשה כמי שביצע את העסקאות נשוא התביעה הינו בנה של הנתבעת בידיעת הנתבעת ובהרשאתה (ראה סעיף 19 לתצהיר). בתמצית, טוענת התובעת, כי בנה של הנתבעת עשה שימוש בפרטי הכרטיס והוא אשר ביצע למעשה את העסקאות נשוא התביעה וכי הנתבעת מסרה לו את פרטי הכרטיס ללא סייג וצורך השימוש בו. בעניין זה עוד יפורט בהמשך פסק הדין.

בנסיבות אלה, כאשר התובעת עצמה טוענת כי לא הנתבעת ביצעה את העסקאות באמצעות הכרטיס אלא בנה, יש לקבוע כי אכן הוכח לפני שנעשה שימוש לרעה בכרטיס כהגדרת החוק בעניין זה. כאן המקום להבהיר כי למרות הכותרת שניתנה לכך בחוק, הרי שלצורך המסקנה כי נעשה "שימוש לרעה" בכרטיס כהגדרת מונח זה בחוק, אין צורך בכך שהשימוש בכרטיס על ידי צד ג' יעשה שלא בהרשאת מחזיק הכרטיס. על פי ההגדרה של "שימוש לרעה", די בכך שנעשה שימוש בכרטיס החיוב בידי מי שאינו זכאי לכך לפי חוזה כרטיס החיוב, כדי שהשימוש ייחשב כ"שימוש לרעה", גם אם השימוש נעשה בהרשאת או בידיעת הלקוח בעל הכרטיס. מאחר ואין מחלוקת בין הצדדים, בתיק שלפני כי על פי החוזה, רק לנתבעת הזכות לעשות שימוש בכרטיס, אין ספק כי גם לפי גרסת התובעת, שלפיה, בנה של הנתבעת עשה שימוש בכרטיס, מדובר כאמור ב"שימוש לרעה".

הגבלת אחריות לשימוש לרעה

דא עקא, התובעת טוענת, שהגבלת האחריות בגין "שימוש לרעה", אינה חלה במקרה דנן וזאת נוכח הוראות סעיף 5 ד' לחוק. לפי סעיפי המשנה של סעיף 5 ד' (סעיפים קטנים (1) ו- (2)), באותם המקרים שבהם הלקוח מסר את הכרטיס לאדם אחר, למעט מסירה בנסיבות סבירות למטרת שמירה בלבד או באותם המקרים שבהם השימוש בכרטיס נעשה בידיעת הלקוח או במקרה שהלקוח פעל בכוונת מרמה, הגבלת האחריות לא תחול והלקוח יהיה אחראי לעסקאות שבוצעו, גם אם בוצעו על ידי אחר.

הנתבעת טוענת שהנטל להוכיח את הגבלת האחריות האמורה חלה על התובעת והפנתה למספר פסקי דין בעניין זה. לא שמעתי בעניין זה, התנגדות ממשית מצד התובעת או התייחסות לכך בסיכומיה. מכל מקום, לאחר שעיינתי בפסיקה האמורה, ולאחר שנתתי את דעתי לעניין זה, סבור אני, כי אכן הנטל על התובעת להוכיח את אותם החריגים המנויים בסעיף 5 ד' לחוק. הכלל הראיתי המרכזי הרלבנטי בעניין זה, הינו כי על כל בעל דין, להוכיח את הטענות שחשובות לו לצורך תביעתו או לצורך הגנתו (ראה בעניין זה ת.א (קריות) 6067/01, גוזלי שאול גדליה נ' ויזה כ.א.ל כרטיסי אשראי לישראל (פורסם בנבו, סעיף 11 לפסק הדין). הטענה שלפיה חלים מי מהחריגים, הינה ללא ספק, טענה שהיא חשובה לתובעת, ואשר הועלתה על ידה כתשובה לטענת הנתבעת בדבר שימוש לרעה. לפיכך, הנטל על התובעת לשכנע אותי בדבר תחולת מי מהחריגים.